ישראל פיגא - למה מערכות אבטחה מסורתיות לא עומדות באיומי העשור הנוכחי

העשור הנוכחי מציב אתגרי אבטחה שונים לחלוטין מאלה שהיו מוכרים בעבר. האיומים פחות ברורים, פחות צפויים, ולעיתים אינם נראים כלל לעין. מערכות אבטחה מסורתיות, שנבנו לעולם של חוקים ברורים ותרחישים מוכרים, מתקשות להתמודד עם המציאות החדשה.

לפי מסכנותיו של ישראל פיגא, הבעיה אינה שמערכות מסורתיות אינן טובות אלא שהן נבנו לתקופה אחרת. בעולם שבו איום היה מזוהה לפי חפץ, אזור או פעולה ברורה, היה אפשר לתפוס את הסכנה באמצעות כללים קשיחים. בעולם של היום, האיום מתפתח כתהליך ולא כרגע בודד, והוא נבנה בהדרגה בתוך רצף של פעולות, החלטות ותנועה.

כדי להבין את הפער, צריך להסתכל על ההבדל בין אבטחה שמגיבה לסימן נקודתי, לבין אבטחה שמנסה לזהות שינוי מצטבר לפני שהוא הופך לאירוע.

מגבלות של אבטחה מבוססת כללים

מערכות מסורתיות פועלות על בסיס כללים: אם קרה X תתריע Y. הגישה הזו עבדה היטב כאשר האיומים היו צפויים יחסית והמציאות התנהגה בצורה דומה שוב ושוב. אבל כאשר התנהגות אנושית הופכת מורכבת יותר, כללים נוקשים מייצרים לא פעם יותר התרעות שווא מאשר ערך. בשדות תעופה, לדוגמה, התרעות שווא הן בעיה חמורה. הן יוצרות עייפות, חוסר אמון במערכת ולעיתים גורמות להתעלמות מהתרעות אמיתיות. במילים אחרות, גם אם המערכת עובדת, היא עלולה לשחוק את האנשים שאמורים להפעיל שיקול דעת.

כאן נכנס ההבדל שפיגה מדגיש: AI מאפשר לצאת ממעגל הכללים ולהיכנס לעולם של הקשר ולמידה, לא רק מה קרה אלא מה המשמעות של זה בתוך רצף.

איומים שמתפתחים לאורך זמן

איומי העשור הנוכחי אינם בהכרח אלימים מהרגע הראשון. הם יכולים להתפתח לאט, דרך התנהגות, תנועה ואינטראקציה עם הסביבה. מערכות מסורתיות מתקשות לזהות תהליכים כאלה, משום שהן מחפשות סימן ברור ומיידי: אירוע חד, חריגה אחת, טריגר אחד. AI, לעומת זאת, יודע לנתח רצף, להבין שינוי ולזהות חריגה מצטברת. זהו הבדל מהותי בין תגובה לבין מניעה: במקום לחכות לסימן חד, המערכת מחפשת שינוי הדרגתי שמתחזק לאורך זמן, גם אם כל רגע בפני עצמו לא מספיק חריג כדי להפעיל אזעקה.

הצורך במערכות לומדות

ישראל פיגא אומר, מערכת אבטחה שאינה לומדת היא מערכת שמתיישנת. העולם משתנה, דפוסי התנהגות משתנים והאיומים משתנים. לכן מערכת חכמה חייבת להמשיך ללמוד גם לאחר ההטמעה, ולא להישאר תקועה על סט כללים שנכתב ביום ההתקנה. AI מאפשר למערכת להשתפר עם הזמן, להפחית התרעות שווא ולהיות מדויקת יותר. זהו יתרון קריטי במרחבים רגישים כמו שדות תעופה, שבהם דיוק הוא לא מותרות אלא תנאי עבודה.

יחד עם זה, יש כאן נקודה של אמינות: מערכת לומדת חייבת גם בקרה. אם היא משתפרת צריך למדוד איך ולמה, ומה המחיר של כל החלטה, כדי לא לייצר חוכמה שנראית טוב על הנייר אבל לא עובדת בשטח.

שילוב בין ישן לחדש

ישראל פיגא אינו טוען שיש לזרוק מערכות מסורתיות, אלא לשנות את תפקידן. מצלמות, חיישנים ותשתיות קיימות יכולים להפוך לחלק ממערכת חכמה, כאשר מוסיפים להן שכבת הבנה מבוססת AI. כך נוצר שילוב בין ניסיון עבר ליכולת עתידית, בין יציבות לחדשנות. במקום להחליף הכל, מעצבים מערכת שבה התשתית נשארת, אבל הפרשנות וההחלטות משתדרגות: מה רואים ושומעים נשאר, אבל מה מבינים משתנה לחלוטין.

סיכום ומבט לעשור הבא

בעשור הבא, מערכות אבטחה שלא יסתגלו יישארו מאחור. לפי ישראל פיגא, העתיד שייך למערכות שמבינות תהליך ולא רק תוצאה, ושיודעות לפעול לפני שהאיום מתממש בפועל. חשוב לדייק: הטקסט מתאר גישה ודרך חשיבה. היישום בפועל תלוי בסביבה, באילוצים תפעוליים, ברגולציה, ובבחירה מודעת של מה מודדים, איך מאמנים, ואיך מבקרים מערכת לאורך זמן.

אם רוצים את השורה התחתונה למה AI משנה את המשחק באבטחה, זו התמונה:

• מערכות מסורתיות מזהות אירוע נקודתי ומגיבות אליו לפי כללים קבועים.

• איומים מודרניים נבנים כתהליך ולכן קשה לתפוס אותם עם טריגר אחד ברור.

• התרעות שווא פוגעות בצוותים לאורך זמן וגורמות לעייפות ולאובדן אמון.

• AI מנתח רצף והתנהגות, מזהה שינוי מצטבר ומאפשר מעבר מתגובה למניעה.

• מערכות לומדות משתפרות אחרי ההטמעה, מצמצמות התרעות שווא והופכות מדויקות יותר.

• לא חייבים להחליף הכל, אפשר להשאיר תשתיות קיימות ולהוסיף שכבת הבנה חכמה.