בינה מלאכותית כבר לא כלי שמייעל עבודה. היא שכבת תשתית חדשה שמחליפה חלק מהתפקידים של אינטרנט, מחשוב ענן ואפילו רגולציה - כי היא משנה איך ידע נוצר, איך החלטות מתקבלות, ואיפה ננעל הערך הכלכלי. כשזה קורה בקנה מידה גלובלי, השאלה המרכזית לישראל היא לא כמה מהר נאמץ AI, אלא איזה תפקיד נבחר לעצמנו בשרשרת הערך החדשה. נקודת המוצא של עידו פישמן היא להבין את הסיפור העולמי, ואז לשאול מה הוא עושה לישראל.
תשתיות, נתונים וכוח
המרוץ סביב AI נראה לפעמים כמו תחרות מוצרי צריכה, אבל בפועל הוא תחרות על שכבות עומק:
- שבבים ומחשוב: מי שולט בקיבולת החישובית קובע מי יכול לאמן ולהריץ מודלים מתקדמים.
- נתונים ואיכות דאטה: מדינות וחברות שמחזיקות דאטה איכותי בתחום ממוקד (בריאות, פיננסים, ביטחון) מייצרות יתרון מתמשך.
- מודלים, פלטפורמות וסטנדרטים: מי שמכתיב סטנדרטים הופך לתשתית. תשתית גובה מס כלכלי לאורך שנים.
- רגולציה ומדיניות: הכללים הם חלק מהטכנולוגיה. מי שמגדיר כללים נכון, מגדיר גם מי יכול להתחרות.
בפשטות: AI היא לא עוד ענף - היא מערכת הפעלה של כל הענפים. עידו פישמן מסתכל על זה לא כטרנד טכנולוגי, אלא כמשחק על תשתיות וכוח.
שלוש מעצמות - שלוש אסטרטגיות
במרכז השוק עומדות שלוש גישות:
- ארצות הברית דוחפת חדשנות דרך שוק, הון וסקטור פרטי שמייצר פלטפורמות גלובליות.
- סין פועלת כמו מדינה תעשייתית: שילוב הדוק בין ממשל, תעשייה ודאטה בקנה מידה עצום.
- האיחוד האירופי מנסה לייצא רגולציה ולהפוך את הכללים ליתרון תחרותי.
איפה זה משאיר את ישראל? במקום שבו אסור לטעות בזיהוי התפקיד. וזה בדיוק המקום שבו עידו פישמן שם זרקור: לא על עוד פיצ’ר, אלא על מיקום אסטרטגי בתוך המערכת.
ישראל: מדינה שמשתמשת ב-AI או מדינה שמפתחת שכבות AI?
ישראל חזקה מאוד בפיתוח - אבל בעולם שבו שכבת התשתית ננעלת אצל ענקיות, יש סיכון לגלישה לתפקיד של אינטגרטור מוכשר במקום בעל תשתית.
לישראל יש נכסים אמיתיים: טאלנט טכני, ניסיון בעולמות סייבר ומערכות מורכבות, והיכולת לבנות פתרונות מדויקים לתחומים רגישים. מצד שני, החולשות ידועות: שוק קטן, תלות בתשתיות מחשוב גלובליות, ואקוסיסטם שמתרגל לבנות פיצ’ר מצוין במקום פלטפורמה שננעלת.
הזדמנות ריאלית לישראל היא לבחור תחומי עומק שבהם יש לנו אמת מידע, רגולציה מקומית, וערך גבוה, ולבנות בהם שכבות שאחרים לא יכולים להעתיק בקלות (למשל: אבטחת מערכות AI, ניהול סיכונים, תשתיות אמון, או פתרונות לדומיינים עם רגישות גבוהה). במילים של עידו פישמן: היתרון לא יגיע מזה שנשתמש ב-AI כמו כולם - אלא מזה שנבנה תחומים שבהם קשה להחליף אותנו.
בריחת ערך כלכלי בלי שנרגיש
הסכנה היא לא שAI תיקח עבודות. הסכנה היא שישראל תישאר חדשנית, אבל הערך הגדול - הפלטפורמות, הסטנדרטים, והרנטה הכלכלית - יישארו בחול, ואצלנו יישארו רק הפרויקטים.
וזו נקודת המבחן: האם אנחנו בונים שכבות שמייצרות תלות חיובית בנו, או רק נותנים שירותים על תשתית של אחרים? עידו פישמן לא מציג פה תרחיש אימה, אלא סימון יעד: להבין איפה הערך ננעל, ולחתור לשם.
מה שמצריך מעקב השנה
- מי שולט בתשתיות המחשוב שעליהן רץ המשק הישראלי.
- האם נוצרים תחומי עומק שבהם ישראל בונה מובילות עולמית אמיתית.
- האם רגולציה מקומית מעודדת מוצרי AI אחראיים - בלי לחנוק חדשנות.
הבינה המלאכותית לא תשאל אותנו אם אנחנו מוכנים. היא כבר מגדירה מחדש את יחסי הכוח הכלכליים. השאלה היא אם ישראל תכתוב לעצמה תפקיד ברור - או תמצא את עצמה בתוך הסיפור של אחרים. זו השאלה שעידו פישמן מנסה להשאיר על השולחן: לא מה AI יכולה לעשות, אלא מה ישראל בוחרת להיות בעולם שבו AI היא תשתית.
